אני מרגישה שאני ציפור, 

אני מרגישה שאני ציפור ששברו לה את הכנפיים,

ציפור שמתהלכת על האדמה, מסתכלת לשמיים אך לא יכולה לעוף.

השמיים כל כך מזמינים, כל כך בהירים, אך אני לא יכולה להגיע אליהם.

הייתי ציפור חופשייה שמתהלכת על האדמה ולא יכולה לעוף, אך עכשיו אני ציפור בתוך כלוב,

כלוב בו סורגים קרים מברזל.

אני נהנית ממה שנשאר, מקרני השמש שחודרות לכלובי בצהרי היום, ומגרגרים שנותנים לי פעם ביום או יומיים.

פעם, הייתי אוכלת תולעים עסיסיות הישר מהאדמה,

אך עכשיו מסתפקת במה שנשאר, אני כבר לא מסתכלת על השמיים. 

פעם הייתי ציפור חופשיה בתוך כלוב, הייתי מתהלכת לי בכלוב ומקבלת אוכל פעם ביום או יומיים, 

מתענגת על משב רוח קריר וקרני השמש שחדרו לכלובי בצהרי היום.

עכשיו אני ציפור בתוך קופסא אשר מתכוננת למוות, אני לא זוכרת איך נראים השמיים,

רק לפעמים נזכרת בקרני השמש שחזרו לכלובי בצהרי היום, והדבר נותן לי תקווה.

הלוואי,

הלוואי שלא הייתי שוברת לעצמי את הכנפיים ומרשה לעצמי לעוף.